1מאי לאנוחי כדא דכמכא וכו' פי' שאסור להניח כד של מלח סמוך לכד של חלב משום שמא יפול מן החלב על המלח כשיבא להסתפק מן החלב ולאו אדעתיה וחלבא איתא בעין על המלח ואכיל להו בהדי בשרא אבל כדא דכמכא בהדי חלא שרי דאע"ג דנפיל מחלבא לגבי חלא לא קאי ביה בעין ומסתמא לא נפלי כולי האי דליתן ביה טעמא ואע"ג דבעלמא לא חיישינן שלא להעמיד דבר איסור אצל דבר המותר שמא יפול עליו מסתבר לי דטעמא דמילתא משום דבאיסורא מזהר זהיר ביה ותו שאינו מסתפק ממנו ואינו מצוי שיפול על ההיתר אבל הכא דתרווייהו היתרא והוא מסתפק ממנו בהתמדה וכמכא במלחא שרי איכא למיחש וכדעבדינן כמה הרחקות בבשר וחלב דליתנייהו באיסורא שלא להעלותן על השולחן וכדאמרינן אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת אסורה וזה נראה מבואר אבל ר"ת והרמב"ם ז"ל פירשו מהו להניחו עליו והטעם מפני שהמלח שואבת מן החלב ולא נהירא דא"כ מאי האי דאמרינן האי איתא לאיסורא בעיני' שהרי אין המלח שואבת ממשו של חלב:2כי קאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח כשאינו נאכל מחמת מלחו פרש"י ז"ל שמלחוהו הרבה כעין שמולחין להצניע שאפילו הדיחוהו יפה אינו נוח להיות נאכל מחמת רוב מלחו והרב ר"י בר ישראל ז"ל פי' שהוא הבשר שמולחין הרבה מאוד להוליכו בדרך שכיוצא בו שאמרו במס' שבת שהוא עיבוד כדאי' התם. ור"ת ז"ל הקשה שהרי הביאוהו להא דשמואל על כמה מימרות בפ' גיד הנשה ובפירקין והיכי מיירי כולו במליח' דעביד להצניע או דבעי ליה לאורחא אלא ודאי מליחות שלנו חשוב אינו נאכל מחמת מלחו ודינו כרותח דצלי ואינו נאכל מחמת מלחו היינו שבלא הדחה אינו נאכל מחמת מלחו ולאפוקי מליחה שעושין לצלי שאינו אלא נתינת טעם אבל מליחה בקדירה כבר כתבוהו גאונים ז"ל דשיעור מליחה כשיעור צלי וא"כ אף הוא רותח ומפליט ומבליע כחו ועוד הביא ראיה לזה מדאמרינן במנחות פ' הקומץ רבה. ולא תשבית ברית מלח מעל מנחתך ולא מעל דמך. כלומר דדם קדשים אינו צריך מליחה ואקשינן פשיטא כלומר דהא כי מלח ליה לא חשיב דם. דהא אמר רב דם שבשלו אינו עובר עליו ואמר זעירי דם שמלחו אינו עובר עליו ור"י אמר איברים שצלאן והעלן אין בהם משום ריח ניחוח ולהכי איתא מימרא דדם שבשלו בהדי אידך הדם שמלחו לאשמעינן דבשול ומליחות שוין הם ומליחה שלנו היא כבישול קדשים כדאמרי' במנחות וכן לקדירה. והראב"ד ז"ל הכריע כדברי רש"י מדלא קאמר עם מלחו ותו היכי שייך לומר שאינו נאכל מחמת מלחו דהא אסור לאכלו אם לא הדיחו ויש שפי' כפי' ר"ת ז"ל אלא שאומרים דאין נאכל מחמת מלחו היינו לאחר הדחה וה"פ שאינו נאכל בתורת בשר תפל מחמת מלחו כלומר שהאוכל לאחר הדחה מרגיש ואומר בשר מלוח זה שכיוצא בו נקרא בשר מליח ונאסר ואינו נאכל ונודר מבשר מליח ומ"מ הראיות שהביא ר"ת ז"ל אינן ברורות כי אע"פי שאמרו הגאונים ז"ל דשיעור מליחה להוציא הדם הוא כשיעור צלי אין זו ראיה שיהא כאן אחד לענין מפליט ומבליע כי הצלי הוא חם יותר אלא שהם שיערו כי כשיעור ההוא יוצא הדם הראוי לפלו' בקדיר' קודם שתרתיח וההוא דפרק הקומץ כבר דחה ריב"א ז"ל שדרך התלמוד להביא מימרות הדומות זה לזה ביחד אגב גררא דחדא וכמו שהובא שם ההוא דאיברים שצלאן ואע"פ שאין לענין לנדון שלפנינו ואולי היו רגילין לשנותן בבית המדרש כולן ביחד א"נ גבי דם הוא דבר לח מאוד. והמלח מתערב בו הוי מליחה לבישול אבל לא לענין מליחת בשר במליחה שלנו ועוד דהתם ברובא דנוסחאי לא גרסי' אלא וכן לצלי ומלתא אחריתי היא כדבע' למימר לקמן בס"ד מ"מ יש לנו להחמיר כדברי ר"ת ז"ל ולחשוב מליח כרותח אפי' במליחה שלנו.3וכדא דכמכא שאמרו כאן פרש"י ז"ל דכמכא כותח יש שהקשו דהא מדברי רש"י ז"ל נראה כי תפל היה ונמלחה בכדא וא"כ היכי אמרי' דהאי בר יונה נאכל מחמת מלחו והלא אפי' היה בתחלה תפל כיון דנפל לכותח הוי אינו נאכל מחמת מלחו: דהא אמרי' בפ' אלו עוברין דכותח תילתא מלחא ולא חזי לאכלה אלא למשטר ביה בעלמא ואינו קשה כ"כ דהרבה מיני כותח הם והאי דהכא הוי מעורבים בו נסיובי דחלבא ודברים אחרים הממתקים טעמא. וי"א כי בר יונה מעצמו היה מלוח קודם נפילתו בכד ולאלתר סלקוהו משם: ויש שפרשו דכמכא האמור כאן היינו חלב. אבל צלי קליפה בעי פי' צלי חם כסתמא דמילתא שאם צונן הוא עתה כי נצל' מעיקר' או נתבשל מאי הוי אלא ודאי כדאמרן כיוצא בו הא דאמרי בפסח שני גבי נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו: אם חי ידיחנו ואם צלי יקלף את מקומו והכין מוכח התם.4אמר רב נחמן ככר שחתך בשר עליו אסור לאכלה פי' לישנא מוכח דככר הוא דאסור לאוכלה אבל הבשר עצמו מותר ואף ע"פ שבודאי הי' נבלע בו בדוחק דסכינא כשהיה חותכו ומכאן ראיה שהדם הזה שבככר אינו דם ומפני מראי' עין אסרוה כעין שאסרו דם מהלכי שתים שעל הככר ושבין שינים אמרו שמוצצו: והיינו דמפלגינן בין אסמיק ללא אסמיק ואידך חלוקי' שנאמרו כאן. וכתבו בתו' דכולה שמעתין בבשר שלא נמלח ולכך חשו בו אבל בבשר מלוח דחזי לקדרה אין חוששין לו כלל לדברי הכל. והא דאמרינן דרבא אכיל ליה וקרי ליה חמר בתר הלכתא כרבא דהא בתרא הוא ועביד ביה עובדא וכן פסקו כל הפוסקים ז"ל. ובאידך דבי דוגי דבסמוך קיי"ל כרב אשי דלית ליה תקנתיה אלא בגללי מלחא: וא"ת דא"כ קשיא הילכת': דהא קמיית' חמירא טפי דשמואל שרי באידך ואוסר בקמיית' כדמפרש תלמודא בסמוך דאגב דוחקא דסכינא בלעה. וי"ל דודאי קמיית' אית ביה גריעות' דאיכא דוחקי' דסכינא ומיהו אית ליה חדא למעליות' והוא אחר שנצלה שיעור הראוי לאכילה דההיא שעתא הוא דאכלי לה וחתכי לה בסכין משא"כ באידך שלא נצלה כשיעור אלא שכלה אדמומית שבו. ושמואל חמי' ליה קמייתא משום דוחקא דסכינא שמפליט אפי' דם הבלוע בתוכו הרבה שלא שלט בו האור לגמרי וקיל לי' אידך שהו' זב מאיליו ואינו פולט אלא מה שהוא בפני הבשר משלטה בו האור ואנן סבירא לן דקמיית' קילא טפי מכיון שנצלה כל צרכו ונורא שלטי ביה טובא טפי מאידך וכן הלכת': ולמדנו משם דמודה רב אשי דאיתא לבי דוגי תקנתא בלא גללי מלת' כשמניחין אותו אחר שנצל' כשיעור אכיל דלא הוה דמא אלא חמר בשר ומקמי הכא הוא דאמר דלית ליה תקנתא דהא אדשמואל קאי ובזמן הזה לא סמכי אגללי מלתא. דהא לא ידעינן אי האי מנינא דוקא וכמה שיעורא דגללי. וכן פי' בעל התרומות ז"ל ומיהו גם ההוא דבי דוגי אינו נאסר אלא מפני מראית עין שאם לא כן כי יהבינן ביה גללי מלתא ושכן בתתא מאי הוי הרי נאסר גופו של כלי ונאסר מה שבתוכו אלא ודאי כדאמרן ולענין בשר צלי דעת ר"י ז"ל דלא בעי מליחה כלל דהא דם האיברים כל זמן שלא פי' מותר ובכוליה תלמודא אמרי' דאומצא שרי בלא שום מליחה ואף בבשרא דאסמיק אמרו לעיל דלצלי לא בעי מליחה: ולענין המבשל בשבת אמרו דחזי' לברי באומצא ובודאי בלא מליחה קאמר דהא אסור למלוח לבריה בשבת: וכיון דכן ה"ה לצלי דהא כל שפולט ע"י האור כבולעו כך פולטו כדאיתא בפסח שני גבי מולייתא הילכך לא בעי מליחה לצלי. והא דאמרי' בפ"ק דביצ' ושוין שמולחין עליו בשר לצלי לאו למימרא דצלי בעי מליחה כלל מן הדין אלא לפי שיש נוהגין לתת בו מלח לנתינות טעם בעלמא קאמר שאותה מליחה מותרת על האור והוקשה לו הא דאמרי' במנחות וכל קרבן מנחתך במלח תמלח אי במלח יכול תביננו מאי תביננו ומפרש רב אשי שיתן בו טעם כביצה ופי' ר"ת ז"ל יכול ליתן בו מעט מלח למצוה בעלמא כביצה המועטת שנותן טעם באדם ומישרת אותו מעט מעט. ת"ל תמלח שצריך ליתן בו מלח מרובה אי תמלח יכול במי מלח כלומר מי מלח מרובין כעין סולמויי"א ת"ל תמלח הא כיצד מביא האבר ונותן עליו מלח וחוזר והפכו ונותן עליו מלח ומעלהו. ואמר אביי וכן לצלי כך הגרסא בפי' ר"ח ז"ל ובסדר קדשים שכ' רבינו גרשום מאור הגולה ז"ל דאלמא לצלי בעי מליחה: ואומר ר"י ז"ל דלא גרסי' וכן לצלי אלא וכן לקדרה לומר דמליחה דקדרה שלנו להוציא הדם: צריכי' מכל הצדדים כמליחת קדשים: ואהא בלחוד הוא דאמר וכן דאלו מליחות קדשים מעליהו לאלתר ואלו בדידן בעי שהייה כשיעור צלי שהוא כדי הילוך מיל בקבלת הגאונים ז"ל: והרמב"ן ז"ל פי' דשפיר גרסי' וכן לצלי ולאו משום דלצלי בעי מליחה כלל אלא כלפי שאמרו שבמליחת קדשים שמכשיריו לאכילת מזבח מולחו ומעלהו לאלתר בלא נפיץ כך המולח לצלי בנוהג שבעול' מעלהו לאכילתו על שלחנו בלא נפיץ ואשמעי' אע"ג דמלח דמליחה אסור מפני דם הנבלע בו המלח דצלי מותר דע"י האור לא בלע בו דמו כלל ומאי דבלע נשרף לגמרי או נפלט למ"ד שכל שע"י האור כבולעו כך פולטו. ורבינו הרב הלוי ז"ל פי' דה"ק דאף למתנות כהונה הנאכלים לכהנים בעי מליח' למצות מליחה קרבן וכן בכל על כל קרבנותיך תקריב מלח ונקט לצלי משום למשחה בהם דרך תענוג כדרך שהמלכים אוכלים והא דאמרינן בפסח שני לענין שעיר הרגלים בשבת נאכלין במליחה הוא דנאכלי' חיים ואע"ג דמליח' אסורה משום שבות לא גזרו בו במקדש כי היכי דאין שבות במקדש במילי טובא כדאמר רבא בפ' בתרא דעירובין מר':5אמר שמואל דגים ועופות שמלחין זה עם זה ופרישנא טעמא משום דדגים רפו קרמייהו ופלטו לאלתר ועופות קמיטי וכי נייח דגים מלפלוט אפי' ציר פלטי עופות דמא דידהו ובלעי דגים ולרבותא נקטי' עופות וכ"ש דגים ובהמה ואפי' גדי ומסתבר' דמסתמ' קאמר בכל דגים ואפי' הם גדולים ומיהו עוף ובהמה דינם כמו עופות ועופו' ודוקא נקט דגים דבדידהו בלחוד הוא דאיתיה להא טעמא וכן כתבו גדולי רבותי ז"ל וי"א שאף דדגים ועופו' הדגי' בלחוד אסורין משו' דבלעי מאי דפלטי עופות כדמפרש ואזיל אבל העופות מותרין ויש נותנין טעם משום דדם דבלעו דגים מן העופות תו לא פלטי ליה שאם לא כן נמלח אף הדגים ויהא מותרין ואין זה ראיה כי מה שאין אנו מתירין הדגים במליחה אחרת לפי שאין אנו סומכין במניחה אלא כשבא להפליט דם האיברים שלא פי' דמאי דלא מפליט במליחה בדוכתי' קאי. אבל דם שכבר פי' ויצא לאויר העולם ממקום ונאסר ונבלע במקום אחר אין אנו סומכין על המלח שיוציאנו כולו ולפיכך בשר תפל שנתנה עם בשר מליח וכאשר אין לו תקנה במליחה כדברי רבי' ברוך וזה נכון אבל יש לתת טעם להתיר העופות מפני שהעופות כל זמן שהם במליחתו אפילו לזמן מרובה הולכין ופולטין דם או ציר וכל כמה דפלטי' אפי' ציר לא בלע דם דשריק ולשון הגמרא נראה כדין זה דהא לא קאמר אלא דפלטי עופות ובלעי דגים ולא קאמר דהדרי דגים ופלטי ובלעי עופות והא דקאמר סתם אסורין סמך על עיקר טעמו וסתמא כפירושו וכן פסקו בספר המצות: וכן דעת רבינו ז"ל ורוב הפוסקי' ויש פסקו שהעופות אסורין אם לא סלקן משם תיכף מעבר זמן מליחתם המכשירם לקדירה ואינו נכון. ונראה מכאן שאסור להניח בשר שכבר נמלח ונח מפליטתו עם הבשר הנמלח ולא אמרי' כיון שכבר נח לגמרי ונסתם פיו תו לא פתח ליה ולא בלעו דהכא כבר פלטו ונחו הדגים לגמרי ואפ"ה הדרי ובלעי מאי דפלטי עופות ואין לנו שום ראיה לומר שאין זה אלא בדגים דוקא ותדע דלקמן הוי אסרינן לממלח שתי חתיכות ביחד דילמא קדמ' חדא לחברת' מינייהו וניחא ובלעה מדחבר' ולא שרינוהו אלא מטעמא כשהוא במליחתה פולטת ציר וטרידא ולא בלע דמא: וי"א דהא ודאי אסו' כיון שכבר נח הראשון אבל אם עדיין לא נח כשנתנו עמו בשר אחר למלוח אעפ"י שהראשון יש לו זמן מרובה שנמלח ואינו יודעי' שנח קודם שתגמור פליטת השני אפ"ה מותר דכיון דהשני עצמו פולט שוב אין הראשון נח מלפלוט עד שתגמור פליטת השני ולא אסרו כאן במשנתינו אלא משום דנחו דגים דגמרי מקמי דפלטי עופות וכן כתב בעל התרומות ז"ל ועוד אמר ר"י ז"ל כי כשמולחין חתיכות זא"ז ביחד אע"פ ששהתה ראשונה כשיעור מליח' יותר ונסתמה מלפלוט דם מ"מ פתוח' היא עדיין יום או יומים לפלוט ציר וכל זמן שפולטת ציר אינה בולעת דם ולפיכך מותר ויש מרבותי' ז"ל בעלי החדושי' שחוששין להחמיר בזה שלא למלוח ולצרף חתיכות ביחד במליחה אלא בעוד שאנו רואין שהראשונה עסוקה לפלוט דם דשמא נחה אפילו מציר ובלע' מאידך וכבר כתבנו דכל דבלע' דם בעלמא אין לו תקנה בשום מליחה אעפ"י שהיתה טפילה וראוי להחמיר ובשר שנמלח ועומד כן במלחו שלא הודח עד לאחר שפלט כל צירו ודמו אמרו בשם הרב רבינו יונה ז"ל שצריך קליפה מפני שהדם שהיה על פניו מחמת המליחה חזר ונבלע בו כשנח לגמרי ושוב אינו יוצא ממנו ומיהו בקליפה סגי' דדם כזה מישרק שריק ואינו נבלע יותר מכדי קליפה וכתב כי שיעור פליטת צירו עד י"ב שעות ולפ"ז אין להניח בשר במלח יותר מי"ב שעות ואין זה כדברי הר"י ז"ל שכתבנו לעיל ונראה שאין לשיעור זה זמן קצוב והכל לפי מה שהוא יש ששוהא זמן מועט ויש ששוהא זמן גדול וי"א שאפילו שהה זמן מרובה אחר שנח וגם שנפל בגיגית ונשרה בעצמו דיו בהדחה כי לאחר ששהא שיעור מליחה ועשה המלח כחו שוב אין בו כח לחמם ולדון אותו כרותח שלא אמרו מליח כרותח אף באינו נאכל מחמת מלחו אלא במה שמבליע תוך שיעור מליחתו שעדיין כחו קיים וכן אמרו שאירע מעשה בבית רש"י ז"ל על בשר ששהא שיעור מליחה ונפל בגיגית קודם הדחה ונשר' שם כל הלילה והתירו בהדחה: ותדע שהרי הבשר צריך הדחה יפה לאחר מליחה ולמה אין אנו חוששין שבשעת הדחה יחזור דם שעל פניו ויבלע בו דהא מליח כרותח ויהא צריך במים ס' כנגד כל הבשר אלא ודאי שאין נידון כרותח באותה שעה וכן נראין הדברים: וכן כתוב בספר המצות ובתוספ' ומיהו לכתחלה ראוי להחמיר שלא להניח הבשר המליח מלהדיחו לאחר שאנו רואין שנח לפלוט ואפי' תוך זמן מועט אא"כ הוא תלוי בענין שא"א שיבלע בו דמו ומיהו בדיעבד בהדחה סגיא ליה כל שעמד שלא בכלי מנוקב כדינו כשיעור מליחה דשוב אינו נידון כרותח אף לפר"ת ז"ל שהחמיר בפי' אינו נאכל מחמת מלחו וכל שנאסר ע"י מליחה בקליפה סגיא ליה ואפי כשהמלח כרותח אא"כ נשרו תוך שיעור מליחה בכלי שאינו מנוקב שא"א שע"י שריה נבלעו הדם בכלי: ודגים שצלאן עם העופות מותרין דכל שהוא ע"י האור כבולעו כך פולטו.6רב מרי בר רחל אימלח ליה בשר שחיטה בהדי בשר נבילה אתא לקמיה דרבא פרש"י ז"ל דמסתפקי ליה דדילמא כל כמה דטריד למיפלט דם איבלע שמנונית או לא ורבא פשיט ליה מדתניא הטמאים לרבות צירם ופירש"י ז"ל וכיון דצירם אסור מן התורה נאסר הבשר דקים ליה לרבא דההיא לא נצרכה אלא להא גוונא שנמלחו עם הכשרים ולהאי פי' דרש"י ז"ל אותבינהו לרבא מדתני' דג טהור שמלחו עם דג טמא מותרין מאי לאו שניהם מלוחים כלומר אלמא כי טריד למפלט דם לא בלע אפי' שמנונית וזהו ראיה דרבא מה"ט הוא דהוי דאסור דקסבר דבלע שמנונית ואחרים פירשו דפשיטא ליה דאע"ג דטריד מלפלוט דם שפיר בלע שמנונית שהוא דבר רך אלא דמספקא ליה אם יש כח במלח להפליט שמנונית כמו דם או לא ומייתי ליה רבא מדתניא לאסור צירם ומסתמא ציר היוצא מדבר חי אינו נפלט אלא ע"י מליחה והדר אותבי' לכולהו. למימרא דאע"ג דהמלח מוציא שמנונית מ"מ כיון ששניהם מלוחים איידי דטריד לפלוט דם לא בלע שמנונית נמי ודחינן לה דהב"ע כשטהור מליח וטמא תפל והפי' הזה יותר נכון וכן הוא בתו' ובחידושין. הא דפשיט רבא מן הטמאי' לרבות צירם וכו' אע"ג דההיא בשרצים כתיב ודלמא שאני שרצים שהם מטמאין בכעדשה הא התם איכא קרא דדריש מינה לציר של נבילה ולהכי לא דייק הכא בין שרצים לנבילה ודכוותי' בסוגיא דתלמודא וכתבו בתו' בשם ר"י ז"ל כי בודאי ממשרת אנו למדין לטעם כעיקר בכל התורה במס' פסחי' והוצרך כאן לרוטבן וקיפה שלהן להשמיענו דמיחוי כממש: ואם המחה את השרץ וגמעו שחייב על השתי' כאכילה ובפ' העור והרוטב מביאו על הממחה את חלב וגמעו ודבר זה לא הייתי למד מציר בהקפהו ואכלו וציר ורוטב וקיפה מתרבין ברבוי אחד כי שקולין הם ע"כ כתוב בס' המצות ואנן הא כתיבנא בפ' גיד הנשה שדעתינו כפרש"י ז"ל דטעם כעיקר לאו דאורייתא ומיהו הא ברייתא. דברי הכל היא דהם רבא מייתי ליה הכא ואיהו סבר לה דטעם כעיקר לאו דאורייתא כדכתיבנא התם וכדמוכח בפרקין ולעולם לא הביאו ראיה בשום מקום מן הברייתא הזאת לטעם כעיקר לא בפסחים ולא בשום מקום וטעם הדבר משום דכל שהטעם עומד בעצמו שלא נבלע לכ"ע אסור ולא נחלקו בשום מקום ע"ז אלא כשנבלע הטעם בדבר אחר כההי' דמשרת וגיעולי א"ה ובשר בחלב ובשר חטאת וזה ברור: